מאמר מאת נעמי וולפסון

התפרסם בעיתון "מקור ראשון, פרשת תרומה.

תגובה לדברים של הרב אבינר וזהבה פישר

לאחר קריאת דבריו של הרב שלמה אבינר שצוטטו בתחילת מאמרה של זהבה פישר ולאחר קריאת המאמר עצמו, אני מרגישה חובה להגיב – איני יכולה לשתוק.

תגובתה של ז. פישר לדבריו של הרב אבינר בנויה כולה על התיזה שאין הבדל של מהות בין גברים ובין נשים. חשבתי לתומי שהצורך להוכיח שגבר ואישה שונים במהותם הוא כבר "פאסה" ונדוש. הרי גם ציבור הנשים הפמיניסטיות של דורנו שרואות את עצמן "חילוניות ונאורות" דורשות להכיר בעובדה פשוטה זו. אך כיוון שפישר נתנה לנושא הזה כל כך הרבה מקום, איני פטורה מלהגיב על כך ואתייחס לזה בקצרה.
פישר טוענת במאמרה, ש"התנ"ך, למשל, לא ידע שום דבר על מהויות ולא טרח להציע לנו אותן". האמנם? אין צורך להרחיק לכת. תיאור הבריאה סותר אמירה זאת לחלוטין. בכל יום מימי הבריאה, נבראה מהות אחרת, מהדומם ועד לאדם.

ביום השישי, על פי המתואר בפרק א', נברא אדם שהוא "זכר ונקבה". אכן, על פי פסוק זה, הזכר והנקבה שייכים לאותה מהות  המוגדרת כ"צלם אלוקים".
ברם, בפרק ב' אנו מתוודעים לתיאור שונה לחלוטין: ישנו "אדם", אלוקים קובע שלא טוב לאדם "להיות לבדו", ולכן, בורא את האשה. גם אם נהיה נאמנים למדרש ולזוהר המיישבים סתירה זו, ושמהם למדנו שדו-פרצופים היו, המחוברים גב אל גב - וננסרו, לא נוכל להתעלם מפשט הפסוקים המבליט שוני מהותי בין בריאת האיש לבין בריאת האשה. ראיה אחת לכך, אולי הבולטת ביותר, היא השימוש בפעל "ויבן" שמתייחס רק לבריאת האשה! וכבר דרשו על כך חז"ל ש"בינה יתרה ניתנה לאשה", ו"שהתבונן הקב"ה כיצד לבראתה", ופירש רש"י, שעליו מושתתים דבריו של הרב אבינר: "כבניין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל את הולד, כאוצר של חיטים...". המלה "ויבן", אם כן, באה להבליט שבריאת האשה נושאת בתוכה חידוש מהותי.
התורה מביאה לנו שני רבדים בבריאת האדם:
רובד אחד – מבליט את הייחודיות של האדם שנברא בצלם אלוקים, ובו אין הבחנה בין איש לאישה. שניהם שווים לפני הא-ל, וממילא אין מקום כלל לחשיבה שאחד יותר חשוב מהאחר.
ברובד השני – ישנה הבחנה מהותית בין האיש לאשה, הבאה לידי ביטוי הן במבנה הנפשי והן במבנה הפיזי.
די בעובדה שהם שונים פיזית כדי לדעת שהשוני הוא גם נפשי. הקשר האימננטי הקיים בין הגוף לנפש כבר הוכח מזמן (ללא כל קשר לדת). גם העובדה שהאיברים המיניים של האיש הם חיצוניים ושל האשה פנימיים, מעידה על צד של "חוץ" אצל האיש ועל צד של "פנים" אצל האשה. 
כעת ניגש לעניין העיקרי שבגללו באתי לכתוב שורות אלה.
במחילה מכבוד הרב אבינר, דבריו קשים, ואף עלולים להביא, לעניות דעתי, להרס הבית חלילה, במקום לבניינו ושלומו. וכך הוא כותב: "בעלך מעיר לך כל הזמן ואת נעלבת וכעוסה ונכנסת למריבה, אנא שתקי, אל תרגישי מושפלת אלא גאה בכך שאת בונה שלום הבית...".
אני מבקשת להתייחס לדברים הללו, אך באופן שונה מאשר פישר.
הרב אבינר מעלה במאמר שני סוגי פגיעות. קשה לשים לב לכך, כיוון שנאמרו "בחבילה אחת", אך עוול גדול ייגרם לנשים אם לא יחודדו הדברים.

הסוג הראשון:
דיבור פוגע שהוא בגדר אלימות מילולית. יש להדגיש ולחזור ולהדגיש: אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר. וכך התבטאה בפני אשה אחת: "החברה מזדעקת מול אלימות פיזית אך אינה מבינה כלל את משמעותה של האלימות המילולית. וכך אמר לי רב – אז מה אם הוא אומר לך איזה קללה, בשביל זה לפרק את הנישואין?? פשוט תתעלמי". וממשיכה אותה אשה: "אלימות פיזית היא כואבת – יש פצע והוא מתרפא. האלימות המילולית מחלחלת עמוק בנימי הנפש והפצע נשאר פתוח. המילים ממשיכות להדהד עמוק לתוך הנשמה ומשאירות חותם שלא ניתן לסילוק".
כבר הבאתי את הדברים במאמר שכתבתי לרבני צהר, והצבעתי על כך, ששלום בית אין לקיים בכל מחיר. אם הגבר נוהג באלימות מילולית, על הזוג לפנות לטיפול מקצועי. אם האיש מסרב, אז לפעמים הסיוע הוא דווקא בנתינת כוח לאשה לצאת ממערכת שהיא חולה ומעוותת. יש חיים לאחר הגירושין, ולפעמים האפשרות הזו עדיפה. (כמובן שלעולם לא נחליט לאדם מה טוב בשבילו, אלא נקשיב לרצונו הפנימי, ואני מקווה שכמי שמקדישה את רוב זמנה בשיקום הזוגיות, איני חשודה בעידוד הגירושין). אני פונה לרבנים להוקיע את האלימות המילולית מכל וכל.
ברור לי שאין כוונתו של הרב אבינר לתת לגיטימציה כלשהי לאלימות מילולית. אדרבה, כפי שהוסיף העורך בסוף המאמר, הוא הרי נלחם בתופעה. אך, "חכמים היזהרו בדבריכם". אמנם הדברים הופנו כלפי האשה ומתוך רצון לסייע לה לבחור תגובה הולמת שתפחית מעוצמת הדברים של בעלה, אך הדברים גלויים לעיני כל, ומשפט כגון "את רואה, אפילו הרב אבינר אומר שאם תכבדי אותי יותר, הכול יהיה בסדר. גם לדעתו את אשמה" אינו הזוי כלל.
ולעצם העצה הניתנת לאשה לשתוק ולספוג - סתימת פה היא מסוכנת. השתיקה מעצימה את הכאב. יש לעודד אותה שלא לספוג אלימות מילולית. יש להפנות אותה לקבלת עזרה ותמיכה כדי שיהיו לה כלים מתאימים להתמודד עם מצב נורא זה.

הסוג השני:

בין  בני זוג, ישנם מצבים רבים של פגיעות ועלבונות. חוסר הבנה, שפה שונה (כן- לאיש ולאשה שפות שונות עקב מהותם השונה), דפוסים שונים (עקב מוצא שונה) ועוד גורמים רבים – כל אלה יוצרים קרקע נוחה לפגיעות. אין זו המסגרת לפרט איך מיישבים פגיעות ועלבונות בין בני זוג.  נזכיר רק את העצה העתיקה של "לא לשמור בבטן". יש לעודד את הדיבור ואת הבירור. פגיעה, באופן פשוט, גורמת לריחוק נפשי, ואצל האשה יותר מאשר אצל הגבר (כן, שוב...) רק הדיבור והבירור יאפשרו לה לאט לאט להתקרב מחדש.
נכון הוא, ואולי לכך התכוון הרב אבינר, שיש לשתיקה ערך עצום. וכבר התבטאו חז"ל: "הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וכן כתב רבי נחמן: "ועיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ו'). אך טרם נבאר מה טיבה של שתיקה זו, נקדים ונאמר: ערך השתיקה אינו נחלת האשה. פגיעה היא פגיעה ב"צלם אלוקים", ברובד הבסיסי של האדם כאדם, ואינה קשורה כלל לעובדת היותו איש או אשה. ולכן, התגובה לפגיעה שייכת לאיש ולאשה באותה מידה.
שמעתי פעם שיעור מהרב שג"ר (שישלח לו ה' רפואה שלמה) שפירש את התורה של ר"נ והסביר שישנם שני סוגי שתיקה. ישנה שתיקה רועמת, שתיקה שהיא מלאת דיבור פנימי רועש וגועש, דיבור פנימי מלא כאב ועלבון. במצב זה, וודאי עדיף להוציא את מלות הדיבור החוצה. האשה הפגועה שנאלצת לשמור הכול בפנים, נפגעת פי כמה. (ועוד יותר, אם מוסיפים לה נקיפות מצפון, כיוון שאמרו לה שטוב תעשה אם תשתוק. היא מרגישה דיכוטומיה פנימית נוראית, כיוון שהיא כה רוצה להביע את עלבונה).

וישנו סוג אחר של שתיקה: שתיקה של עבודה. דיבור פנימי שמאפשר בירור. שתיקה אמיתית המשתיקה את הקולות החיצוניים ומאפשרת עבודה פנימית. על פי תורת החסידות, העבודה הפנימית אוצרת בתוכה שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. (הרחבה  של מושגים אלה אפשר למצוא בספרו של הרב גינזבורג – "להפוך את החושך לאור"). בשלב ההכנעה, ישנה תחושה של עלבון אך במקום לשקוע בפגיעותו וברחמים עצמיים שואל האדם (איש או אשה) את עצמו – מה זה אומר  עלי? מה ה' רוצה להגיד לי בזה? מה הם הדברים שפוגעים בי – אולי הם משקפים פגם שיש בי ושאותו אני צריך לתקן?  ההבדלה מאפשרת לאדם להתקדם בעבודת ה' שלו, וביחס שלו בינו לבין חברו, ובינו לבין אשתו. זו עבודה קשה (ולפעמים כדאי להיעזר באחרים) אך המתקה בצדה. ההבנה הנגזרת מהבירור מביאה את האדם לשלמות פנימית של שמחה ש"הנה, התקדמתי עוד צעד".